 |
| קוריצה מלכת החצר ,אללה ירחמה |
לפני
מספר חודשים החלטתי שטוב לי ביצה טרייה (מול האף), מביצה של תנובה על המדף (בצרכנייה).
ניקיתי כלוב קטן בחצר, בניתי לו חצר קטנה מגודרת ברשת ברזל וימים ספורים לאחר מכן, הגיעה לה משלחת קטנה של 4 תרנגולות צחורות כנף בארגז קרטון לחצרי. הארבע נחתו
בכלוב וקרקרו בקול ענות חלושה. כמארחת טובת לב, כיבדתי אותן במים טריים, תערובת
ולחם מפורר היטב. לאט לאט התייצבו המבוהלות ומיצבו את חייהן בממלכתי הקטנה. אבל,
ביצים? איין.
עברו חלפו ארבעה ימים ועדין אף אחת מהן לא ההיינה
להטיל ביצה. אכלו, שתו, קרקרו בגבורה ונהנו מהחופש בלול המרווח.
ביצים? אין.
נמאס לי. נטלתי דף ניר לבן ובאותיות של קידוש
לבנה רשמתי: - אין ביצים = מרק עוף! - . את האיום הישיר תליתי על הסורג מול עיניהן
המפלבלות במבוכה.
תתפלאו, למחרת היום הפציעו להן ראו זה פלא, 3
ביצים סוג 1 בפינת הלול. מיד הסרתי את דף האיומים והחלתי בחיי מלכות בהם אני
מקבלת כל יום בין 3 ל 4 ביצים. אוחח אין
כמו חביתה מהבילה מביצה שרק נולדה. והעוגות והלחם, פרחו ממגע הביצים הטריות. תשאלו
למה לא עשר או עשרים מטילות? , חשבון פשוט. 4 ביצים ביום כפול 30 יום בחודש = 120
ביצה פחות או יותר.
עברו שבועיים ואז פתחתי בפניהן את הדלת לחצר
הקטנה מתחת לעץ התפוז. הן נהנו, קרקרו, גרגרו, נקרו והטילו ללא הפסקה. כל יום.
לפעמים? פעמיים ביום.
ואז בשעות הבוקר המאוחרות, בסמוך לצהריים, עברה
במקום השודדת הידועה לשמצה, זורקין
הנמייה. כן, הכרתיה מהעבר הלא רחוק. ראיתי
אותה מספר פעמים חוצה את חצרי בדרכה מי או אל המטע. לעתים הייתה נעה לבדה ולעתים
ראייתה עם בן זוגה ובנה הקטן. היא תמיד הייתה נעצרת, מביטה בי במבט ישיר שאמר: את
תתעסקי בענייניך ואני בענייני. וכך מתוך כבוד הדדי הנחנו זו לזו.
לפני כחודשיים, חזרתי מעיסוקיי בשעות
בצהריים ובחצר הלול הבחנתי בשקט מצמרר.
קרבתי אליו והבחנתי מיד ב – 2 גופות שוכבות ללא רוח חיים בחצר הכלוב. בפינה עמדה
לה קוריצה בודדה, דם מכתים את כנפה, כרבולתה שמוטה והיא בהלם קרב. הרבעית נעלמה
כלא הייתה.
לא חשבתי יותר
מידי והזעקתי לזירת הפשע את שכני, בלש חקלאי ידוע בעניינים שכאלו. הוא הגיע
רכוב על טרקטורו הוותיק משנות החמישים, הציץ וקבע ללא היסוס: זורקין. את הפליטה, כך יעץ לי, רצוי היה העביר לסיר
המרק או לפח. סירבתי בתוקף. ניגבתי את נוצותיה מטיפות הדם ואת עיניי מהדמעות,
החזרתי אותה לכלוב, החלפתי קש ואווררתי אותו היטב. אחרי מספר ימים החלה להתאושש
ואחרי שלושה שבועות החלה להזיז את הכנף הפגועה. וכך, כחודשיים לאחר הטבח – הנאקבה,
הקוריצה זקפה כרבולת וכנף והחלה לקרקר.
ביצים? איין.
ככה זה, אמרו לי יודעי דבר. אחרי הלם כזה היא
הפסיקה להטיל. אבל אני שמתי לב למנהגים חדשים שהקוריצה פתחה. היא החלה לנופף
בכנפיה ולאיטה למדה להתעופף לגדר הלול. וכך, יום אחד מצאתה מטיילת מעדנות בין
הערוגות ומנקרת לה בנחת. אוי ווי זמיר, נחרדתי. החתולים יתקפוה, אבל שמתי לב שהם
חששו ושמרו מרחק. יום אחד ביוצאי לתת לחתולי את מנת האוכל היבש היומית, שמתי לב
שהקוריצה מגיעה בשעטה, דוחפת את ראשה ללא חשש וחיל לצלחות המזון וכל חתולה שניסתה
לגרגר בזעף ולשרוט, זכתה בנקירה בראשה . היחסים התייצבו, הן פינו לה מקום והיא
מעבר למנת יומה בחצר הכלוב, לא ויתרה על חלקה בשלל במנת הבוקר של החתולות.
ביצים? איין.
 |
| קוריצה מלכת החצר (אללה ירחמה), שודדת את מזון החתולות |
והנה
כך הפכה הקוריצה למלכת החצר. החטיפה לחתולות, גירשה קיפודים ואכלה בלי עין הרע.
צימחה נוצות זנב חדשות לבנות וצחורות והרגישה עצמה לפחות בת יענה.
לפני
כשבועיים הגיע אלי משלחת חדשה. 2 תרנגולות ערביות יפיפיות. האחת חומה וגווני חמרה והשנייה שחורה וגווני אדום.
שתי פרגיות בנות 4 חודשים לערך.
הן
הוכנסו לאחר כבוד ללול וכובדו במים, לחם, אורז רך וגרגרי דורה. הקוריצה התעופפה לה
לחצר הקטנה והביטה בשתיהן בסקרנות לא קטנה. אחרי 4 ימים פתחתי בפניה את דלת הכלוב
והיא בלי לחשוב פעמיים, נכנסה פנימה, ניפחה חזה, פרשה כנף ותקפה את השתיים
במבוהלות. נקירה לזו, ראסיה לשנייה. השתיים התעופפו מיד לקורה העליונה בלול
והשתתקו מבהלה. מיד הוצאתי את המלכה מהכלוב ונעלתי בפניה הכלוב.
אבל,
לא תאמינו. לפני מספר ימים היא החלה להטיל בצד
החצר ביצים יפות סוג 1. השבוע
תכננתי לפתוח בפניהן את דלת הכלוב. צפיתי שהשתיים יוכלו כבר להחזיר מלחמה שערה או
ימצאו מפלט בין ענפי עץ התפוז. הלא כל תינוק בן יומו וכל ילד יודע שהתרנגולות
הערביות מעופפות זריזות הן.
אתמול
בבוקר, שמעתי את הערביות מקרקרות בהתרגשות. עזבתי את עיסוקיי במחשב ויצאתי אל
החצר. מיד שמתי לב שקוריצה עומדת על גג הלול הקטן והערביות בתוך הלול על הקורה
העליונה. זורקין, צעקתי ומיד פצחתי בסדרת סיורים רצחנית. רק שזורקין היא גנבה
ממולחת. עושה דרכיה בעורמה ומנוסה. בכל רחבי החצר לא נראו אותותיה. רק שבפתח הפרס נחבא לו בשקט ערמומי ואותו לא
ראיתי: אבו ג'ילדה התן האיום. הביט בי בשקט, אמד וצפה את מהלכיי טליטף בכפו את
שפמו לאמור: אוווווו איזו סעודת מלכים צפויה לי היום. חזרתי למטבחי והכנתי לקוריצה ולתרנגולות ארוחת
אפריטיף טעימה. גרגרי בורגול שרויים ופירורי לחם. פיזרתי את הארוחה בחצר הכלוב
עבור קוריצה ובתוך הלול לערביות. ידעתי
שהדבר ירגיע אותן ויפתה את קוריצה לרדת מהגג.
עברו
להן 15 דקות ויצאתי שוב אל החצר. השקט בישר רעות. הערביות בלול נדמו והיו על
הקורה. החתולות היו על עץ האלון. הן ראו אותי ומיד החלו לרדת. קוריצה, נזעקתי.
היכן את?
לא
נזקקתי לחיפוש ממושך. בתוך אחת הערוגות שכבה לה הז"ל ללא רוח חיים. זורקין
צעקתי, חכי חכי עד שאני תופשת אותך. משפט שדה אעשה לך. תועמדי לקיר בפני כיתת
יורים. רק שזורקין לא נראתה בסביבה.
כשסיימתי
לנגב את עיני משפע הדמעות, שמתי לב שממצאי זירת הפשע אינם תואמים לפעולות הפושעת.
נמייה כך נאמר לי על ידי הבלש ויודעי דבר בישוב. לא טורפות. הן מולקות את ראש
התרנגולות ושותות את דמה. כך באמת אירע לתרנגולות שלי. גרונן רוסק. אבל בשרן לא
נאכל. ואילו קוריצה שכעת בטח בגן עדן מלא תולעים, גרגירי נחלים ושפע תרנגולים
שיחזרו אחריה, נאכלה. כנפה נטרפה וכך גם חלק מחזה. שוב הזעקתי את הבלש. המממ הוא רטן, זה אבו
ג'ילדה הנורא.
קוריצה
נארזה בשקית ניילון והועברה לפח הזבל ללא ברירה. ואני יצאתי לחצר מלאה בהרהורי
אשמה על כך שלא הכנסתיה בכוח ללול. והנה מול עיניי המשתאות, ליד קיר העץ של הלול,
עמד לו אבו ג'ילדה הנורא וניסה ללא חשש לדחוף, לנגוח את הקיר במקום בו הוא חשב
שיוכל לפרקו. הוא הציץ בי, קלט שאני בדרכי להעמידו לדין תורה, ובזריזות חמק מבעד
לפרצה בסבך שיח השיבה הענק אל המטע ולא נודעו עוד עקבותיו.
חבריי
בישוב נזעקו והבטיחו לשקם את נפשי הנסערת. כן, הם אמרו, נעזור לך בהרחבת הלול הקטן
וכיסוי חצרו ונביא לך את אחיותיה של קוריצה. 6 במספר. או אז יהיו לך כשש ביצים
ביום.
רק
שאני החלטתי ביני לביני שאבו ג'ילדה ואני פתחנו חשבון. יומו עוד יגיע.
חסמבה,
חסמבה, חסמבה...
המשך
יבוא
תם ולא נשלם
פורסם לראשונה ב04.01.2011
